בנובמבר 2018 הכריזה הממשלה בדרמטיות על השקת רפורמת הסיעוד לקשישים. "העלויות הגבוהות של טיפול סיעודי עלולות למוטט משפחות שלמות", נכתב בהודעת ההשקה הממשלתית, "האחריות שלנו כמדינה לתת רשת בטחון כלכלית לאותם קשישים סיעודיים ולבני משפחותיהם שעובדים קשה ומשלמים מסים כל חייהם".
מההצהרות הללו נשמע שמדובר במהפכה שמשנה סדרי עולם, כאילו מעתה יוכל כל קשיש סיעודי בישראל לחיות בכבוד כפי שמגיע לו. הלוואי! אבל בחינה של התוכנית מעלה תמונה עגומה, רחוקה מאוד מההבטחות לעידן חדש בתחום. מרוח התוכנית עולה מסר מדאיג לציבור הישראלי: אם אתם רוצים להזדקן בכבוד, תדאגו לכיסוי ביטוחי פרטי, אל תבנו על סיוע משמעותי מהמדינה, זה לא יקרה.
הרפורמה שאכזבה
ברפורמת הסיעוד המדוברת והמפורטת יש שלושה אלמנטים מרכזיים: הגדלת מספר הדרגות של שעות הסיעוד לקשישים הסיעודיים משלוש לשש (בהתאם למצבם); הגדלת מספר שעות הסיעוד בחלק מהדרגות; ובחלק מהמקרים ניתן לקבל גמלה כספית במקום שעות הסיעוד או חלקן.
אז מה כל כך מאכזב ברפורמה?
ראשית, על רקע המודעות לעומק הבעיה ולעלייה בתוחלת החיים והגידול הצפוי באוכלוסיית הקשישים – היה אפשר לצפות לפיתרון מערכתי רחב ואמיתי שיספק כיסוי סיעודי ראוי ומכבד לכל קשיש. התוכנית הנוכחית רק הכניסה שינויים במערכת הקיימת, אין בה מענה אמיתי לבעיה הרותחת.
שנית, הזכאות לגמלת סיעוד עדיין מותנית במבחני הכנסה של הקשיש, ומעל הכנסה מסוימת (שהיא ממש לא בשמים) הזכאות מופחתת או מבוטלת. כלומר אם עבדת כל חייך ואתה מקבל פנסיה סבירה, המדינה זונחת אותך, ולא תקבל סיוע כלל, אפילו לא שקל.
המסר הכי מאכזב ברפורמה נובע מהמרת הסיוע בשעות סיעוד לגמלה כספית. ברוב המקרים הגמלה הכספית לא מספיקה כלל למימון הטיפול לו זקוק הקשיש, כמו העסקת מטפל סיעודי, ציוד רפואי, תרופות ועוד. הפערים העצומים בין ההוצאות בפועל לגמלה הכספית המתקבלת, הופכים לנטל כלכלי כבד על הקשיש ובני משפחתו. בנוסף, המרת שעות סיעוד לגמלה כספית לא מבטיחה שאכן הקשיש ובני משפחתו ינצלו את סכום הקצבה לטיפול ולא ישתמשו בכסף כדי למשל לסייע לילדיהם או לנכדים. לא זאת בלבד, אלא שברגע שהקשיש ממיר את שעות הסיעוד לכסף, גם אם אכן השתמש בכסף כדי לקבל עזרה טיפולית, ברגע שהוא מתקשר בצורה ישירה מול מטפל סיעודי, אין על כך כל פיקוח או רגולציה.
והרי לא חסרים המקרים בהם אנו שומעים בחדשות על מטפל או מטפלת סיעודית שניצלו את הקשיש והתייחסו אליו בחוסר כבוד, עד כדי התעללות ואלימות פיזית.
המשמעות היא התנערות של המדינה מהקשישים הסיעודיים. ובמילים אחרות, המדינה משדרת: "אני את שלי עשיתי כשנתתי גמלה, מכאן תסתדרו בלעדיי". ואיפה מדיניות הרווחה והדאגה לקשישים?
חלמתם על קצבה מהביטוח הפרטי? בהצלחה בדרך הייסורים
בנסיבות האלה, המדינה לא מותירה לציבור ברירה מלבד לרכוש ביטוח סיעודי פרטי, באמצעות קופות החולים או ישירות מחברות הביטוח. אלא שכאן הסיוט לא נגמר. כמחצית מתביעות הסיעוד נדחות על ידי חברות הביטוח, רבות מהן שלא בצדק. החברות מערימות אין-ספור קשיים, מנצלות את הקושי של הלקוחות להבין את פרטי הפוליסות המסובכות ועושות ככל יכולתן כדי להתחמק מהתשלום או לפחות לדחות אותו. מבוטחים רבים נאלצים לנהל מלחמת התשה מתסכלת, מייאשת ומביישת כדי לממש את הזכויות שלהם.
אל תוותרו על הפיצוי שמגיע לכם!
מיכל אש, מנהלת מחלקת ביטוחים פרטיים ב"אופק – המרכז לזכויות בע״מ", מכירה היטב את התופעה המצערת. "מדי יום פונים אלינו מבוטחים שמשלמים במשך שנים כסף רב לחברות הביטוח, אבל בבואם לממש את זכויותיהם הם נדהמים לגלות שחברת הביטוח מסרבת לשלם והלקוח נותר לבד במערכה", אומרת אש.
אש, שרואה באופן יום-יומי את התשישות וחוסר האונים בעיניהם של בני משפחות החולים הסיעודיים, קוראת למבוטחים שלא לוותר על הפיצוי שמגיע להם. "הייאוש והתסכול מובנים, אבל מרבית המבוטחים שמוותרים על המאבק לא מודעים לסכומי הקצבאות הגבוהים שהיו יכולים להשיג לו עמדו על זכויותיהם – היה לנו לקוח שסבל במשך שנים ממכלול ליקויים אורטופדיים, אשר הגבילו אותו ומנעו ממנו לנהל אורך חיים נורמטיבי, עד לכדי תלות בזולת. בהתקשרותו מולנו, הנחנו והדרכנו בהבניית התיק הרפואי, הכנת התביעה, ניהול הבירוקרטיה אל מול חברת הביטוח וליווינו אותו לאורך כל התהליך – בסופו של דבר, אושרה התביעה אל מול שתי חברות הביטוח אותן תבענו, וכיום הוא מקבל קצבה של 11,600 ש”ח בחודש (!) – מדובר בסכום לא מבוטל, אשר נועד לסייע לשמור על רמת חיים וכבוד עצמי. בשביל זה אנחנו כאן".
"לצערנו, מסכמת מיכל אש, אין ביכולתנו להעניק סיוע רפואי, אבל אנחנו עושים כל שביכולתנו כדי לאפשר ללקוחותינו להזדקן בכבוד".